סוף סוף אני מעבירה את הבלוג הזה לכתובת חדשה- מקום שיאפשר לי יותר גמישות בניהולו ואחזקתו.  מקווה שזה לא יהיה בעוכריי ושתמשיכו אחריי לשם -פרט לכתובת דבר לא משתנה.

הפוסטים הבאים כבר לא יופיעו פה.

אז עדכנו רסס והירשמו מחדש במייל (עכשיו דרך Feedblitz) ואם אתם נתקלים באיזה שהם קשיים טכניים בדרך- ספרו לי כדי שלא נתפספס.

מי שרשום לדף הפייסבוק לא צריך לשנות דבר.

כתמריץ לכם לעקוב אחריי בבית החדש שלי, מחכה לכם שם מיקסטייפ נעים.

בהצלחה לי ונתראה בבית החדש שלי:

http://www.growingbackwards.com/blog

מה הקשר לטקסט? אין קשר

אני מאזינה בימים האחרונים לשני אלבומים שונים מאד זה מזה. במובן מסויים הם כמעט הפכים ולא הייתם קושרים אותם יחדיו. אבל האזנה לשניהם  במקביל הובילה אותי להשוואה הזו. הביאה אותי לחשוב על יחסי מוזיקאי -מאזין ותהליך היצירה שעובר בינהם.

האלבום הראשון הוא  Diasporas של גדליה טזרטס (Ghedalia Tazartes) הצרפתי, אליו התוודעתי בזכות הפורום הנאמן שלנו. האלבום הזה הוא סוג של מסע לחקר הצליל -בין אם הוא מופק על ידי כלי נגינה או קול אנושי. לאורך האלבום משתמש טזרטס בשלל קולות גרוניים , המיות, צפצופים .מתנסה ,בודק את גבולות הצליל.

האלבום השני הוא של פרושיאנטה . ההיכרות שלי עם פרושיאנטה החלה בשלב מאוחר בדיסקוגרפיה שלו- עם Shadows Collide With People  והאלבומים שהגיעו אחריו. עד כמה שאני אוהבת את האלבום הזה , מעריצי פרושיאנטה אמיתיים דיברו תמיד על האלבומים המקודמים שלו, שהם טובים יותר. סוף סוף הגעתי לבדוק אחד מהם  -את אלבום הבכורה שלו-Niandra Lades and Usually Just a T-Shirt

מדהים אותי לחשוב שהאלבום הזה נעשה ברובו במקביל לBlood Sugar Sex Magic של הצ'ילי פפרז. מדהים אותי שמוזיקאי יכול לקחת חלק בשני פרוייקטים כאלה במקביל ( ואכן פרושיאנטה עזב כנראה בעקבות אותו פער).  עם האזנה לאלבום הזה, קשה שלא לדמיין את פרושיאנטה המסומם קשות עושה את האלבום הזה וזה בהחלט משפיע על חוויית ההאזנה . למרות שהמוזיקה לכאורה נורא אינטימית וחשופה, בעיניי היא סגורה בפניי .פרושיאנטה לא מזמין אותי להיכנס .הוא נמצא בענן שלו.


ההאזנה לשני האלבומים היא לא פשוטה. אצל טזרטס יש רגעים בלתי נסבלים עד כדי כך שבא לי להטיח את האייפוד באיזה קיר. אצל פרוישאנטה אני מוצאת עצמי מנוכרת לעיתים. אבל שניהם מכילים כמה קטעים יפים ומרגשים ובאופן כללי אני ממליצה להכיר את שניהם . טזרטס נשמע דווקא יותר שכלתן ואומנותי אבל הוא מקיים קשר עם המאזין. מה שאני באה להגיד פה זה ששני האלבומים מתנסים בסאונד, בצלילים . בכלל, מתנסים , אבל האחד מרגיש לי פתוח ועם הפנים למאזין, ליצירה כסוג של אומנות שרוצה להשתחרר אל העולם ולומר את שלה. השני הוא מסע אישי של מוזיקאי, וזה מתחיל ונגמר בו עצמו.

על מנת לחזק את התחושה הזו, נורא עוזר להסתכל על אלבומים מאוחרים יותר של פרושיאנטה. למעשה, מדובר כמעט במוזיקאי אחר לגמרי – השירה ,ההפקה. לכאורה פרושיאנטה מתרחק מאיתנו באלבומיו המופקים יותר אבל אני מרגישה שזכיתי במוזיקאי שמדבר גם אליי.


אלבום נוסף שהתוודעתי אליו בזכות הפורום שלנו הוא אלבומו של D.R. Hooker מ72 –The Truth

אלבום מקסים. מסתבר שהוציא אלבום אחד ונעלם . שירה לו רידית לפרקים , מוזיקה היפית. אלבום נהדר ומומלץ בחום .


אתמול זומנתי לאסיפת הורים בבית הספר של בתי. על הקיר היו תלויות מבחר עבודות של ילדי כיתה א'. המשימה כפי שהבהירה לי ביתי היתה לחבר סיפור, לכתוב ולאייר אותו.

נתקלתי בסיפור- קצר אמנם, של ילדה שכתבה משהו כמו "ענת יצאה לחופש. היא יצאה לשדה. היא הריחה פרחים. היא פגשה פרפר". זה היה הסיפור, ואני חשבתי לעצמי- הנה ילדה  שמחוברת לצרכים שלה מגיל אפס. היא בטוח לא תהרוג את עצמה בנסיון להיות פליזרית כלפי מישהו שדמותו אפילו אינה ברורה לה.

אז אני, בחופש שלי, היום ,ערכתי את הטיול הרגלי שלי בפארק כפר סבא, מנהג שסיגלתי לי בימים האחרונים. בדרך עצר אותי גבר כבן כ70 , עם אנגלית שיקספירית, מרצה באוניברסיטה כך אמר לי, והתעניין לגבי משטח ההחלקה שעומד להיבנות שם, לפחות על פי השלט. הוא היה מקסים ונראה שחברתי וחברת האנגלית שלי  נעמו לו. רק מתוך נימוס אנגלי הוא שחרר אותי להמשיך בהליכה שלי (או שנמאס לו שאני מדברת במשפטים קצרים-  אני תמיד מתלהבת כשאומרים לי שהאנגלית שלי נשמעת טבעית ומאותו רגע אני מדברת במשפטים קצרים על מנת לא לקלקל את הרושם). חשבתי לעצמי שאם זה היה סרט אמריקאי,  ביני ובינו היה נרקם קשר מיוחד, היינו מנצלים את החופשה החדשה שלי להיפגש כל יום בפארק כפר סבא על הספסל והוא היה מלמד אותי שיעור או שניים על החיים.

לשמחתי בימים האחרונים מלווים אותי כמה צלילים טובים.

אני מאזינה לOwen Pallett. יופי של אלבום. אם שני השירים הפותחים את האלבום היו קובעים את הטון לכל אורכו, הרי שהאלבום היה בקלות מוצא עצמו ברשימת אלבומי 2010 שלי. מה שיש לשני השירים לעומת האחרים ( הטובים לא פחות), היא מוזרות מקסימה. שאר השירים באלבום ,מצויינים, מרהיבים בתזמורתיות שלהם , בהרמוניות הביץ' בויזיות סלש גריזלי בריות סלש אנדרו ברדיות סלש רופוס וויינרטיות. אבל השיר הראשון פשוט משונה. והוא דיבר אליי.

עוד תגלית  שלי מימי החופש האחרונים- השכנים שלי דלת ליד צופים במרבית שעות היום בערוץ 24,שזה פרט שלא ידעתי עליהם וכעת אני נמצאת שם בשעות הללו על מנת להעריך זאת.

Glenn Branca -Ascension -The Sequel

אלבום נוסף שאני מאזינה לו כעת הוא גלן ברנקה האחרון .

בטיימינג מוצלח, שבוע לפני הרצאה של דנה קסלר בחוג למוזיקה על סוניק יות'( לא שאני יכולה ללכת), אני מאזינה למי שכונה "האבא של סוניק יות'" , באלבום המשך לקלאסיקה שלו מ81 'The Ascension' ', המכונה ,כמה מפתיע -'Ascension  : The Sequel". זה ברנקה, וזהו אותו טכנאי סאונד ואותו מעצב של העטיפה כמו באלבום הראשון ואפילו אותו חלל הקלטות. פרט לזה זהו אלבום בפני עצמו.

הפעם היצירות של ברנקה מבוצעות על ידי 4 גיטרות , במושגים שלו זה מספר קטן- ידועה היצירה שלו  " סימפוניה ל100 גיטרות ".

אל המוזיקה של ברנקה מתייחסים בשלל שמות תואר כמו אוונגרד, קקפוניה, דיסהרמוניה מובנית, טבח גיטרות( אחת ההגדרות החביבות עליי).

עם שמות של שירים כמו "מחווה לסטיב רייך", "שיעור מס 2 ", "שיעור מס 3" ומאידך "הדם"  ,שאף אחד לא יקשקש לי שזו מוזיקה שלא מתכתבת עם כלום ולא נכנעת לשום מבנה. יש פה הרבה חשיבה מאחורי הדיסהרמוניה.

כל מה שאני יכלה לומר כשאני שומעת את המוזיקה שלו זה שאיו טעם של ממש לשבת בבית ולהאזין. זו מוזיקה שצריך לשמוע ולחזות בלייב כדי לקבל את האימפקט המלא שלה.

מתוך The Ascension

מתוך The Ascension- The Sequel

Jonathan Richman -O Moon Queen of Night

אנחנו מנמיכים את הווליום ועוברים לאלבום השלישי שמשמח אותי בימים אלו, וזהו האלבום האחרון של ג'ונתן ריצמן. כמו ברנקה, ריצ'מן עושה את מה שהוא עושה כבר שנים, ובעיניי עושה את זה באופן שובה לב. כך שאין פה הפתעות. איכשהו נדמה לי שריצ'מן עובר רך יותר באלבום החדש , רגשי ועדין יותר,  פחות הציניקן. אבל בעצם אולי הוא מעולם לא היה ציניקן.  ריצ'מן עצמו צייר את העטיפה היפה. והשיר שבחרתי לשלב במיקסטייפ פה למטה, אם ענת הקטנה  מכיתה א תשמע אותו היום,היא מסודרת לחיים.

אז הנה מיקסטייפ קטן של השירים שליוו אותי בימים האחרונים. בעקבות פידבקים שונים, אני משנה את פורמט המיקסטייפים לקובץ Rar. אשמח לשמוע מכם איזה פורמט יותר נוח לכם ובכלל פידבקים.

המיקסטייפ להורדה

רשימת השירים

1. John Cale – Mr. Wilson

2. Owen Pallett – Midnight Directive

3. The Fall- Winter

4. The Fall – Winter No.2

5. Various Artists – N3

6. Twin Shadow – Slow

7. esg- My Love For You

8.Hercules & Love Affair- My House

9. Navajo Bixby -Down Under

10. Cake -Open Book

11. Jonathan Richman – If You Want to Leave the Party Just Go

12. XTC – River of  Orchids


======================================================================

ותזכורת אחרונה לסיום- יש כמה דרכים להתעדכן בפוסטים חדשים בבלוג הזה :

לעקוב אחרי המשתמש שלי בטוויטר

לעשות לייק לעמוד של הבלוג בפייסבוק

להירשם במייל או RSS

אני בטוחה שאני לא לבד בזה, אבל אני עמוק בתהליך של ספיגה של כל הסיכומים שפקדו אותנו בשבועות האחרונים. אם זה בתחום המוזיקה , הקולנוע, אקטואליה.

הבוקר האזנתי לסיכום השנה של נועה ומורפלקסיס, והם דיברו על כך שהשנה הם הרגיש שהם חיים בתקופה משמעותית מבחינה מוזיקלית. שנה שיש לה את הסגנון והלך הרוח הייחודי שלה. מאידך,אמיר בן דוד כותב שהעשור האחרון הוא גם העשור הראשון שלא הביא עמו שום בשורה מוזיקלית במובן של מהפכות, זרם שמאופיין אך ורק איתו. אני כנראה נמצאת איפה שהוא בין שתי הדעות הללו. אני גם לא בטוחה שאני או אמיר בן דוד נמצאים במקום לצאת עם אמירה כזו מהסיבה הפשוטה שבזמן שהסרט רץ, גם עלינו אנו עוברים תהליכים. אני לא חושבת שהפתיחות שלי כיום לשמוע את החדש של יונסי, שוות ערך לפתיחות שהיתה לי כשTen של פרל ג'אם פרץ לתודעה. או כמו שניסח זאת ג'ים ברודבנט בסרט של מייק לי היום- ככל שאנחנו מזדקנים, ההיסטוריה הפכת ליותר רלוונטית עבורנו. לכן אין טעם של ממש בקביעות מהסוג הזה , יש לנו פה שני משתנים ואף לא קבוע אחד.

היום כשהתוודעתי לאייפוד נאנו האדום שלי, וזאת לאחר שהגרסה הקודמת שלי היתה שאפל הפשוט , חשבתי עד כמה אני אוהבת את האבולוציה של דברים – להתחקות אחר הלך החשיבה שהוביל את מפתחי המוצר ליצור את הדור החדש כמו שהוא. לקחת התנהגויות מסוימות קדימה.

או לגבי אופיס 2007 – נכחתי לפני מספר חודשים בקורס שימושיות (Usability)  ודיברו שם על החשיבה במיקרוסופט שהובילה למהפכה בגרסא הזו של אופיס. זה מרתק בעיניי. מה שעוד יותר מרתק  אני חושבת, זה שחיכיתי את כל הזמן כדי לפרוש מההיטק ודווקא אז לבוא ולחפור לכם על שימושית וממשק משתמש.

נזכרתי כמה כיף עם נגן לעומת מערכת שמע היקפית חיצונית. כשאני מאזינה לאייפוד אני מרגישה כמו סוג של רובוטריק והנגן הוא חלק מהקיט שלי-תוך עורי ומכתיב את התנהגותי.

אז לאייפוד הורדתי שלושה אלבומים של The Fall כדי לרענן את זכרוני ולהתעדכן לקראת ההופעה. אגב, מישהו הולך לערב המחווה באוזן בר השבוע?

הורדתי את

Hex Eductation Hour

Slates

ואת האלבום מהשנה.

ככה על ההתחלה של Hex קיבלתי את המכה לפרצוף -Hey there, Fuck Face! .

השנה החדשה הביאה איתה גם התחלה חדשה בשבילי. כאמור, אחרי עשר שנים החלטתי לעזוב את העבודה המרופדת שלי. החלטה לא פשוטה. היום היה יום החופש ראשון שלי. העברתי אותו בצפייה באחרון של מייק לי, ובבניית בסיס נתונים חדש לבלוג שלי- התשתית לא נבנתה נכון ואני מנסה לסדר את זה. אני מניחה שזה חלק מהדואליות שבי – סרף אנד טרף. את הזמן שלי אני מתכוונת להעביר בצפייה בכמה שיותר סרטים, הליכות בחוץ עם האייפוד, ופיתוח של כל מיני מיומניות- מקצועיות ( רוצה להשלים כל מיני פערים טכנים) , ומאידך כאלו שנראה לי שיהו טובות לנשמה.

אין לי מושג איך אני הולכת להמשיך מפה,אבל ההרגשה היא טובה ונכונה.

אסיים עם השיר הזה, ששמעתי היום שוב, אצל נועה את מורפלקסיס בסיכום השנה שלהם- לא יצא לי להאזין לאלבום האחרון שלהם כמו שצריך ועדיין, כל פיסה שאני שומעת משם היא משובחת. הקטע הספציפי הזה מזכיר לי קצת את פיטר גבריאל של פעם וגם קצת את וואייט המאד מאוחר. יפה

המוות של קפטן ביפהארט קצת קטע לי את תחושת השליחות לגבי השלמת הסיכום הזה.  לא יודעת למה, אני מתקשה להשתחרר ומאזינה רק לו בשלושת הימים האחרונים. כל פיסה של חומר כתוב עליו מעוררת עניין, כל יצירה מוזיקלית שלו שאני בודקת נשמעת לי פיצוץ.  כמה מהן גרמו לי להסמיק בהתרגשות מרוב שהם טובים, ואני לא מגזימה. אני בתחושת אבל ולא לגמרי ברור למה – האיש נעדר מוזיקלית מחיינו ב28 השנים האחרונות.

קצת קשה לי לחזור לשנה הזו,אבל אעשה זאת -רק אפתח עם עוד קליפ של ביפהארט.

היכרות עם דיסקוגרפיות שלמות

השנה צללתי במסע אל תוך הדיסקוגרפיה של ג'ון קייל .ההיכרות שלי עם קייל היא ספורדית ולא מסודרת. אני מכירה הרבה חומרים שלו, אבל לפעמים את העיבודים המחודשים שלו אני מכירה לפני העיבודים המקוריים, ויש אלבומים שלמים שמעולם לא שמעתי.

הפרויקטים הללו יכולים להיות מאד מתישים לפעמים, אבל במקרה שלפנינו- אין פשוט מזה. המסע זורם לי ונכון וכייפי.  יצאתי איתו לדרך  בימים שלאחר חזרתי מההופעה שלו בלונדון.

אני מסיימת כרגע את Helen of Troy .

במקביל התחלתי אז בפרוייקט של בואי, אבל שם אני חייבת לציין שפחות זורם לי ופחות מצליח לי. בכל מקרה לא אמרתי נואש.

פרוייקטים בהקפאה (אבל בהחלט לא גנוזים): Wolfgang Press, Pere Ubu

תוכניות לעתיד – רוישי סקמוטו, קפטן ביפהארט.


הוט צ'יפ

את הוט צ'יפ אני אוהבת לאהוב. הם באופן חד משמעי ההרכב  שאני הכי אוהבת בעשור האחרון. לא משנה איזה אלבום יצא השנה, השנה האזנתי בעיקר לThe Warning

סופסופ, אלבומים שממש יצאו השנה ואהבתי

ישראלי:

שלום גד -היהודי המעופף

כתבתי אצלי לא מעט על שלום גד. הוא ללא ספק המוזיקאי הישראלי האהוב עליי ביותר כיום. אלבומו הקודם -"קוץ ברוח" היה מושלם בעיניי. "היהודי המעופף" מצוין גם הוא. ממשיך להיות  לא מפה מחד ומאידך לגמרי לגמרי מקומי. ושוב הוא בבנדקמפ במחיר מצחיק.

אלברט בגר -Peacemaker

לאחרונה נכחתי בהופעה של בגר כחלק מטריו. היה מעולה. אני ממליצה בחום ללכת לראות אותו בהופעה- לא חייבים להיות פריקים של ג'אז (אני לא) אלא לאהוב הרפתקאות מוזיקליות ואווירה נסיונית.

אלבומי חו"ל:

רקחתי אוסף קטן עם נציג אחד מכל אלבום שאהבתי במיוחד השנה. רק אלבום השנה שלי פונק פה בשני שירים. הוא האלבום השקט ביותר שיצא ובכל זאת כבש את ליבי בסערה.

האזנה לדגימות מאלבומי 2010

1. The Swans -No Words No Thoughts 

2. Matthew Herbert -Berlin

3. Royksopp- The Drug

4. Twin Shadow- Tyrant Destroyed

5. Jamie Lidell -Compass

6. Gil Scott Heron- I'm New Here

7. Belle And Sebastian- I Didn't See it Coming

8. Ariel Pink's Haunted Graffiti -Round and Round

9. Race Horses- Man in My Mind

10. Gorillaz – Welcome to the World of the Plastic Beach

11. OST & KJEX- Let's Set the Time

12. Hot Chip =One Life Stand

13. Royksopp -The Alcoholic

בעקבות  פטירתו של קפטן ביפהארט הבוקר, בגיל 69 , אני מעלה פה קישור לדוקומנטרי עליו. הקריינות של ג'ון פיל. זו נראית לי הדרך הכי טובה לציין זאת (6 חלקים).

וקריאה מומלצת פה.

השירה בפרונט

ג'ם סשנים ווירטואוזיות על כלי נגינה זה נחמד מאד, אבל השנה אהבתי היתה נתונה בעיקר לווקאלז. אין דבר שמשמח אותי יותר משירה חכמה. אני חושבת שניסחתי את זה נכון פה ועדיף לא לחזור על עצמי יותר מדי. על ג'וני מיטשל וארתור לי שהזכרתי שם בפוסט, אני רוצה להוסיף את רוברט פולארד מGuided By Voices. אני חושבת שהשיר הזה ממחיש טוב מרבים אחרים עד כמה מרגשת יכולה השירה שלו להיות. אני מודעת לזה שאנשים נרתעים מהסאונד העמום והמלוכלך שלהם, נסו בכל זאת להקשיב לשירה של פולארד כאן.

באופן כללי אני מאמינה מאד בשירה כאמצעי ריפוי וביטוי, וטרם אמרתי נואש מלהקים את מקהלת האינדי הראשונה בארץ.

פלירטוטי ג'אז וקלאסי

עוד מגמה מהשנה שלא הכריזה על עצמה, וניכרת חלקית גם בשמות שהזכרתי קודם (נלס קליין, ארטזויד), היא של משיכה שלי למה שאני מכנה "מוזיקה אקדמית"יותר. שוב, חלקית בהשפעת אותם בלוגים שהזכרתי, אבל בפירוש גם היפתחות שלי לסגנונות הללו.

Ryuichi Sakamoto – The Thousand Knives of Ryuichi Sakamoto

אלבומו הראשון של סקמוטו. האלבום הזה בהחלט נמצא בטופ פייב של האזנות השנה שלי.  מוזיקה עילאית. כישרון צרוף. החוכמה שבה סאקאמוטו מדלג מעדנות בין הסגנונות השונים, כל כך לא צפוי ובנאלי, יצירתי, וכל כך שומר על טריות.  תחשבו מה זה לצאת עם אלבום בכורה כזה. זה כאילו כוח טבע הוצג בפנינו פתאום. תקשיבו לפתיחה של השיר, תקשיבו לפתיחה של האלבום.


והתוודעתי לSonny Sharrock

התעמקתי עוד קצת בג'ון זורן.

למרות שאני לא בטוחה שלהתעמק זו הגדרה נכונה כשמדובר בזורן. והאמת היא שאין לי שם רצון לשמוע אותו בבית. מחשבות על זורן הן מחשבות על אירוע אד הוק – יצירה מעכשיו לעכשיו. חד פעמית (אני חושבת שלחד פעמי עשו יחסי ציבור רעים, בגלל איכות הסביבה והכל, או בגלל אינטרסים של תאגידים כמו סירס).

מאד חבל לי שלא נכחתי בפסטיבל של זורן פה בארץ.

השלמות אייטיז

אמנם אני ילידת 74 (השיר שעמד בראש המצעד הבריטי ביום הולדתי הוא זה לפי האפליקציה בפייסבוק), והאייטיז היו ברקע בשנות ההתבגרות שלי, הייתי ילדה טובה הרצליה וFlair לאוואנגרד לא היה לי כנערה. זאת בניגוד לכמה אנשים שאני מכירה שטענו ששמעו טוקינג הדס בגיל 7. וכך, כמו שכבר סיפרתי,  התחנכתי בעיקר על ברכי הניינטיז. אם אני צריכה לבחור עשור אחד שבו אני שולטת באופן כמעט מלא זה הוא. לכן, יש לי הרבה השלמות אייטיז לעשות.

בסיכום של 2009 התייחסתי לוולפגנג פרס. הם המשיכו איתי גם השנה.


The Pop Group

את ההרכב הזה לא הכרתי משום מה. יש לי רושם שכמו וולפגנג פרס, הוא לא זכה לחשיפה שהגיעה לו.  אבל שלא כמו וולפגנג פרס, מדובר במשך פעילות קצר למדי. טוענים עליהם שהשפיעו על הסאונד של בריסטול שנים אחר כך.  לי הם נשמעים לפרקים כמו מגזין, כמו רוברט סמית, כמו איאן מקאלך. אני חושבת שאני אוהבת אותם כי יש בהם משהו שעומד להתפרץ בכל רגע. ממליצה להתוודע לאלבומם Y.

(79 זה כבר אייטיז, לא? בכל מקרה, המוזיקה שלהם כבר לגמרי בתוך האייטיז).

אזהרה- הקליפ לא קל לצפייה.

אגב, מעניין מעניין להשוות את עטיפת האלבום Y לזה של   Rema Rema (גלגול מוקדם של וולפגנג פרס)

Magazine

אל מגזין התוודעתי קצת קודם (בזכות שי), אבל הם ראויים לאיזכור כעוד השלמת אייטיז מאוחרת. השירה הורסטילית והמוטרפת של הווארד דיוווטו המסור. הבסים של בארי אדמסון.

השיר הזה מדבר בעד עצמו. מסעיר.

Psychobilly

מארז כפול מענג של רוקבילי אנגלי מהאייטיז. אחת הרכישות היחידות שלי השנה , עיצוב מפנק ומחמם לב. יש פה הרבה במה לנגוס

בחלק הבא והאחרון – עוד השלמות, מסעות דיסקוגרפיים ובכל זאת דברים שיצאו השנה.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 28 שכבר עוקבים אחריו